<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — לשון לימודים שער שלישי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אין סדר למשנה בתרי מסכתי, לענין סתם ואחר כך מחלוקת דאין הלכה כסתם ומחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם, ובתרי מסכתי לא אמרינן הכי, אבל צריך ליתן טעם, למה נסמכו המסכתות, מהא דאמרינן במס' שבועות (ב' ע"ב) מכדי תנא ממכות קא סליק מאי טעמא תנא שבועות.
מצינו סברוה שהוא עומד, פ"ק דב"ב (ב' ע"א) סברוה מאי מחיצה גודא, וכן בפרק המוכר את הבית (שם ע' ע"ב) סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי.
<h2>דף ה:</h2>
מגו במקום חזקה מיבעיא לן בבבא בתרא (ה' ע"ב) גבי לא עביד אינש דפרע בגו זמניה, ומיבעיא לן בתר זמניה אי הוא מהימן לומר פרעתי בגו זמניה מגו דאי בעי אומר פרעתי אחר זמניה.
<h2>דף לד.</h2>
מגו לא אמרינן היכא דאיכא עד אחד שמכחיש דברי המגו, אע"פ שאדם נאמן בשבועה להכחיש העד, כיון שבדבריו מודה קצת לדברי העד וצריך שבועה בהאי מגו, לא אמרינן מגו, כגון [שבועות ל"ב ע"א] ההוא דחטף נסכא ואיכא עד אחד דחטף וקאמר אין חטפי ודידי חטפי, דאילו אמר לא חטפתי נאמן להכחישו בשבועה, אבל הכא דמודה דחטף תו ליכא למימר לא חטפתי, דאי הוה אמר לא חטפתי היה צריך שבועה להכחיש העד מדאורייתא, וכיון דלא מצי נפיק מידי שבועה דאורייתא לא אמרינן מגו, ודין זה הוי בנסכא דר' אבא, וטעמא דלא מהימן במגו דהא צריך שבועה אף למגו.
<h2>דף מד:</h2>
כשהוא אומר אלא אמר רוצה לומר שהוא סותר לגמרי תירוצא קמא, ופעמים שאינו סותר לגמרי, ואינו אומר אלא היכא דליכא אמורא בין התירוץ הראשון לזה שהיה לו לומר אלא.
<h2>דף מה:</h2>
פ"ק דזבחים (י' ע"א) מתיב רבי ירמיה לסיועיה לר' יוחנן ורבי אילא לסיועיה לריש לקיש, ולא אמר מתיב ר' ירמיה לריש לקיש ור' אילא לר' יוחנן.
<h2>דף נב:</h2>
כל מקום שאומר קשיא הדבר תלוי ועומד. כל היכא דאיכא תיובתא דפלוני תיובתא אין הלכה כאותו פלוני אלא כחבירו. כל היכא דאיכא אדרבה שינויא הוא, ומילתא אחריתא היא, שמא כך הוא ושמא אינו כך.
<h2>דף סד:</h2>
פעמים מפליגין לדבר בדבר שאינו, כדי להפליג הדבר, כי הא דב"ב (ס"ד ע"ב) יקנה לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, וזהו במשנה, ובתלמוד, בקש שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה, גבי מהו ללמוד חכמת יונית פרק שתי הלחם (מנחות צ"ט ע"ב) ע"ש.
<h2>דף סה.</h2>
האמוראים לפעמים היו אומרים קבלתם כי מספקא להו אי הלכה כוותייהו או לא, כי הא דפרק המוכר את הבית (ב"ב ס"ה ע"א) דקאמר התם, אמר ליה רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותין או כוותייכו, א"ל הלכה כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא, אם כן חזינן דרב נחמן מספקא ליה על דבריו, וגם חזינן דרב הונא גופיה היה אומר דאין הלכה כמותו אלא היה אומר קבלתו.
<h2>דף ע.</h2>
מגו אמרינן אף היכא דצריך שבועה דרבנן, מגו דאי בעי אמר טענה מעלייתא, אע"פ שבאותה טענה איכא שבועה דאורייתא, כיון שבטענה שטוען ליכא אלא שבועה דרבנן, מהא דאמרינן [ב"ב ע' ע"א] המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתי לך בשבועה מגו דמצי טעין נאנסו, והך שבועה דנאנסו הויא מדאורייתא פירוש שבועת שומרין ואפילו הכי מהימן בהאי מגו כיון שבטענה שטוען החזרתי לך לא שייכא אלא שבועה דרבנן, אע"ג שבשבועת המגו אינו יכול לישבע נאנסו דהא אמר החזרתיו, מכל מקום כיון דאותה שבועה של החזרתיו מצי משתבע וקודם שאמר החזרתיו הוה מצי למימר נאנסו אמרינן מגו משבועה לשבועה משבועה דרבנן לשבועה דאורייתא, ולא דמי להך דקדושין דמייתי לעיל [קדושין מ"ג ע"ב] והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' דמשמע דאף בשבועה דרבנן לא אמרינן מגו, לא דמי האי דלא הוי משבועה לשבועה דלא הוי מגו חשוב כיון שהוא טוען טענה שאינו צריך שבועה והמגו צריך שבועה ולכך בהך דקדושין לא אמרינן מגו, אבל הכא דהטענה שטוען צריך שבועה וגם בטענת המגו צריך שבועה וטענת המגו מעליא טפי שאינו יכול להכריע אמרינן מגו.
<h2>דף ע:</h2>
מצינו סברוה שהוא עומד, פ"ק דב"ב (ב' ע"א) סברוה מאי מחיצה גודא, וכן בפרק המוכר את הבית (שם ע' ע"ב) סברוה דכולי עלמא אית להו דנהרדעי.
<h2>דף קיד:</h2>
כל תנא, תוספתא היא, שנתוספה על המשנה לפיכך אינה כתובה לא בלשון תניא ולא בלשון תנו רבנן. כל תנו רבנן או תניא ממנה אתה למד שהוא בתורת כהנים. כל היכא דאיכא והא אמר מר, תשובה היא מאותה ברייתא שהיא תוספתא. כל היכא דאיכא איבעיא להו, הם או בני ישיבה או חכמים שהפליגו באותה הלכה. [כל היכא דאיכא] אדכר שמיה, שמתא הוא דשמתיה. כל היכא דאיכא מי בדלת מעשות מלאכה קאמר. כל היכא דאיכא אמר משום פלוני חלוק היה בדבר ואמרו משום אותו חכם. סוגיא בעלמא היא, משום שלא ראה אותו חכם רק שמע משמו. כל היכא דאיכא א"ר פלוני א"ר פלוני, רבו היה. כל היכא דאיכא הוי קושיא היא, כגון והוינן בה, הוי בה. כל היכא דאיכא איתיביה הוי יחיד ליחיד, מיתיבי רבים ליחיד. כל היכא דאיכא והא איתמר, הא תנן, והא תניא קושיא היא. כל אימא קושיא היא. כל קושיא שלא תמצא אביי ורבא או אמוראי אחריני, רבינא ורב אשי תקנום. פעמים שתמצא בקושיא אביי ורבא ורב פפא ורבינא לפי שכולם ראו זה את זה ובדור אחד היו.
<h2>דף קטז.</h2>
פעמים מקשה מתנא שאומר שני דברים מתהפכים, ומתרץ הא דידיה הא דרביה, פרק התערובות (זבחים ע"ט ע"א) מאן שמעת ליה דאית ליה רואין רבי יהודה וקתני דסגי ליה ברובא וכו', ומשני הא דידיה הא דרביה, וכן בכמה דוכתין.
<h2>דף קכד:</h2>
מצינו אמורא דמוקי ברייתא ולא סבירא ליה כי האי טעמא, ומצי לאוקמי הך ברייתא בענין דס"ל הכי, ואפילו הכי ניחא ליה לאוקמה כפשטה, כי הא דפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מ' ע"ב) דקאמר גבי נוגח משלם כופר מה שאין כן ברובע, אביי מוקי לה דרבעה ולא קטלה, ורבא מוקי לה דרבעה וקטלה, וקאמר במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי תינוק ברשות הרבים פליגי, רבא סבירא ליה דברייתא סבירא לה דפטור, אע"ג דרבא ס"ל פרק (קמא) [שני כ"ו ע"א] רגל שדרסה על גבי תינוק חייב, מוקי לה הכי משום דהכי הוי פשטה דברייתא, וכן מצינו בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ד ע"ב) גבי הא דשלחו בני מערבא בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא ברבית, דמוקי לה כשגבו קרקע ויש לו, והאי אמורא אליבא דנפשיה הכל ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא, אלא מוקי האי טעמא ליישב דברי בני מערבא, ועל פי זה הוא עצמו מיישב הך דהכה את האשה ויצאו ילדיה אין האשה נותנת ליורשיה בירושה ב"ק פ"ד (מ"ב ע"ב) דליכא למימר דירית לה הבעל, ולדידיה לא איצטריך להאי טעמא, דסבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא ולא עדיפי נזקין ממלוה בשטר ואפילו לא נתגרשה לא ירית הבעל, אבל מוקי לה בגרושה ואליבא דר"ע דפליג אדרבנן ואמר דשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם מאליהם בכור נוטל פי שנים, והוא הדין דירית לה בעל דלא הוי ראוי.
<h2>דף קלו.</h2>
מצינו שהיו שונין לשון אע"ג שלא היו יודעין פירושו, בירושלמי פרק יש נוחלין (ה"ח) רשב"ג אומר אף הכותב דיונתרין בלע"ז הרי הוא כמתנה, א"ר חנין בר זבדי חזרתי על כל בעלי לשון לידע מהו דיונתרין ולא אמר לי אדם דבר.
<h2>דף קעה.</h2>
מגו כי האי גוונא אמרינן גבי שכיב מרע דנאמן לומר טעיתי, דאמר פרק גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"א) שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ומת ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי וטעיתי אין היתומים נאמנים, משמע אבל איהו אילו היה קמן מהימן לומר טעיתי, שאני אומר שמא אין דעתו צלולה ורגיל לטעות, וכן פירש ר' יצחק.
